כשת ת סגור את העיניים, הקולות של השיריים המתוחכמים והגשם הרחוק יפולים לתוך כמה קווים מוסריים של שקט והרהור. קולות השיריים המתמדים מזכירים את נשימת הענקים בינתאם, בעוד רעמי הגשם מרחיקים את המחשבות לגבולות של תודעה אחידה. זהו רגע שבו הגשם לא מאיים – הוא רק מזכיר את הגולש של הטבע, והלב מוצא חומרה בינה ובין רוח. למשך כמה דקות, אתה מתמקד במוזיקה של השקט הפנימי, בלי להרגיש את המסך הבא של היום. כאן, הגשם הוא לא משימה – הוא רק קול של קצב אחר.